הימים שלנו מתאפיינים ברעש והמולה, ואילו בלילה אנחנו מצפים לשקט. ברוב המקרים אפשר באמת ליהנות מהדממה – אלא אם כן מישהו בסביבתנו נוחר בקול רם.
ישנם כמה וכמה גורמי סיכון להיווצרות הקול הצורמני, שעלול להגיע גם לרמת רעש שמייצר אוטובוס נוסע (50-60 דציבלים), וביניהם משקל עודף ועישון. גם למבנה האנטומי של האף ושל הפה יש השפעה על הנחירות, וכדאי להכיר אותם.
הרעש שנקרא נחירה נוצר בחלק האחורי של הפה, במקום המפגש של הלשון, הענבל, החך הרך וחלקו העליון של הגרון.
הסיבה לכך שנוצר רעש היא שדרכי האוויר במקום זה הופכות צרות מדי, ואיברים שונים מתחככים זה בזה – חיכוך שעלול כאמור להפיק רעש בעוצמה של אוטובוס.
הענבל הוא איבר קטן שכולל גם רקמת שריר, גם רקמת חיבור וגם קרום רירי. הוא משתלשל מגג הפה (החלק שנקרא גם חך), מעל לשורש הלשון וסמוך לחך הרך, וככל הנראה משמש את בני האדם להפקת עיצורים מסוימים (למשל ר').
החך הרך הוא חלק מהחך. זהו כאמור הגג של הפה, החלק שמפריד בינו לבין חלל האף. הוא מחולק לחך קשה (החלק הקדמי שמורכב מעצמות) וחך רך (שמוכר גם בשם וילון, ואינו כולל עצמות).
במהלך נשימה האוויר שנכנס דרך הפה גורם לרקמות שמרכיבות את החך הרך לרטוט וכך גם לרקמות שמרכיבות את הענבל. אם המרחק ביניהם קטן מדי, הרטט מוביל לחיכוך, והחיכוך כאמור מייצר רעש.
כך למשל ענבל מוארך הוא אחד הגורמים לנחירות, וכשזהו מקור הרעש טיפול מומלץ הוא קיצור הענבל באמצעות לייזר.
לשון גדולה גורמת לכך שלאוויר שנכנס לפה יהיה פחות מקום לעבור, כך שהסיכוי שייווצר רטט שבסופו של דבר יתורגם לנחירות גדל.
אחד הפתרונות האפשריים במקרה זה הוא שימוש בהתקן לקידום הלסת שמושך קדימה גם את הלשון.
אצל ילדים נחירות עלולות להתרחש ממגוון סיבות, כשחשוב להבחין בין גורמים זמניים (ובפרט הצטננות) לבין גורמים קבועים ובעיקר שקדים מוגדלים.
השקדים הן שתי בלוטות לימפה שנמצאות בשני צידי הגרון, מאחורי הענבל. כשהם מתנפחים יתר על המידה, או כשישנו שקד שלישי, התוצאה היא חסימת אוויר ועל כן גם נחירות כמו גם קשיי נשימה והפרעות בשינה – כך שחשוב לאבחן מידית ולטפל בבעיה בהקדם.
כשנתיבי האוויר באף חסומים, הגוף נדרש למאמץ רב יותר כדי לשאוף אוויר. כתוצאה מכך עלול להיווצר ואקום בגרון שמקשה גם על זרימת האוויר בפה ומגביר את הנחירות.
במקרים אלה ייתכן שיהיה צורך בניתוח אף כדי להפסיק את הנחירות ובעיקר למנוע מצב של דום נשימה בשינה.
באופן דומה, גם צוואר המתאפיין במבנה קצר ושמן (היקף 43 ס"מ ומעלה אצל גברים ו-41 ס"מ או יותר אצל נשים) גורם למאמץ נשימתי רב יותר ומגדיל את הסיכוי לנחור.
